לפני כמה ימים, יצא לי לשוחח עם קולגה על משמעות החיים. אותה תכלית שלמענה אנחנו חיים. הדבר הזה שאפשר לקרוא לו "יעוד". המחשבה האסוציאטיבית שלי מיד לקחה אותי לספר "האדם מחפש משמעות" מבוא ללוגותרפיה, מאת ויקטור פראנקל.
התמזל מזלי ופרופ' אבי בשר, המרצה ל-"הבדלים בין אישיים", קורס בפסיכולוגיה- ספציפית בנושא אישיות- שלמדתי במהלך ה- BA שלי, חייב אותנו לקרוא את הספר הנהדר הזה. ישבתי אז על הכורסא בסלון בכוונה להתחיל לקרוא, ולא קמתי עד שלא סיימתי את כל הספר. לא יכולתי להפסיק לקרוא.
הספר קטן מימדים, משהו כמו 15 X 25 ומכיל 161 עמודים מרתקים. פראנקל מספר על התקופה שבה הוא פיתח את תורת הלוגותרפיה, בהימצאו בשיאה של תקופה הזוועתית בהיסטוריה, השואה. בהיותו אסיר, חקר את עצמו, את סביבתו ואת האנשים שאיתם שהה.
פראנקל מצוטט את ניצשה: "מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה. יכול לשאת כמעט כל איך."
הוא מלמד אותנו שמשמעות חיים כללית- "פשר החיים" כפי שהוא אומר- אין לה אחיזה אצל האדם, חייבים להתייחס לפשר הייחודי לחיי האדם בכל רגע נתון. כלומר, החיפש אחר פשר חיים מופשט לא יתן מענה לשאלת משמעות החיים ותכלית. "[...] כל אדם ואדם יש לו תפקיו או ייעודו הייחודי בחיים. כל אדם ואדם חייב לקיים משימה מוחשית התובעת מילוי. מבחינה זו אין לו תמורה.[...]" משפט זה מדבר על קבלת אחריות. הלוגותרפיה, בהתייחסותה לפשר החיים ולמהות הקיום, מדברת על לחיות את החיים כאילו האדם קלקל את מעשיו בפעם הראשונה וכעת הוא חיי בפעם השניה...אז מהו יעשה ואיך הוא יחייה? היא מבקשת להקנות לאדם את מלוא תודעת האחריותו.
אני חייבת לומר שהרבה פעמים, המשתתפים בסדנאות אימון שאני מעבירה, מציגים דימויים מכבידים ביותר כשמדברים בסדנא על "אחריות על החיים". המילה "אחריות" מצטיירת כ-"משקל כבד על כתפיים". אני דווקא חושבת שהאחריות כרוכה בחופש.
פתאום זה כבר לא "המורה" שלא נתנה לי, זה לא "אבא" שלא איפשר לי, זה לא "בןבת הזוג" שחסמה חסם אותי, זה לא "הילדים". מדובר רק על עצמי. רק עלי. זה אני. הכי חופש שיש. כמובן שחופש בא עם אחריות. יכול להיות שבגלל זה יש אנשים שלפעמים מפחדים מחופש. חופש = אחריות = להיות במקום של בחירה.
פראנקל מעביר לאדם את האחריות להחליט איך יגדיר את משימת חייו. "האם יקבל אחריות כלפי החברה או כלפי מצפונו שלו." יש לציין שהלוגותרפיה לא רואה את עצמה כמורה או כמטיפה מוסר, אלא יותר כ-"מומחה-עיניים". זאת אומרת, עתידה להרחיב ולהגדיל את שדה הראייה של האדם. בתהליך הזה, האדם אמור למצוא ו"לראות" את מלוא הספקטרום של פשר וערכים.
תהליך האימון, בין אם קבוצתי ובין אם פרטני, עוסק בשיאו בניסוח חזון חיים. לא מילים גבוהות. בתהליך האימון מתקיים מצב של הרחבת שדה הראייה של המתאמן. המאמן הוא המסייע למתאמן בהבחנה ובבחינה של התמונה הכוללת.
החזון פועל כמגדלאור המסוגל להצביע על משימות, להאיר יעדים פרקטיים ולצוות מטרות יישומיות. אבל החזון חייב להיות חזון תכליתי, כזה שהמרכיבים שלו הם ערכים וערכי יסוד של האדם, יעוד או הצהרת משימה ותמונת עתיד ברורב ומפורטת. ללא אחד ממרכיבי אלא החזון לא תכליתי ולא פועל כמגדלאור או כמנוע ממריץ.
מה קורה כאשר האדם לא נמצא במקום של בחירה? כלומר, כאשר האדם ניצב מול אירוע שאין לו אפשרות לשנות? למשל, מול מחלה קשה. על פי פראנקל, מצב זה מעניק לאדם את הזדמנות לקיים את הפשר העמוק ביותר. את פשר הסבל. "להגשים את הנעלה שבערכים".
"[...] רופא כללי קשיש בא אלי פעם כדי להימלך בדעתי על הדיכאון החמור שהיה סובל ממנו. הוא לא יכול להתגבר על מות אשתו –שנתיים קודם לכן- שאהב אותה יותר מכל. במה אעזור לו? מה אומר לו? ובכן, לא אמרתי לו כלום. אלא שאלתי אותו שאלה: 'מה היה קורה, דוקטור, אילו מת אתה ראשון ואשתך היתה צריכה להאריך ימים אחריך?' 'או' אמר, 'זאת היתה מכה נוראה בשבילה. כמה היתה סובלת!'. על כך עניתי: 'רואה אתה, דוקטור, סבל זה נמנע ממנה, ואתה הוא שנמנעת ממנה סבל זה, אך עכשיו עליך לשלם על כך על ידי שתוסיף לחיות ותתאבל עליה'. הוא לא אמר מילה אלא לחץ את ידי ויצא בשקט ממשרדי. הסבל חדל איך-שהוא להיות סבל ברגע שהוא מצא לו פשר, כגון פשר שך הקרבה."
הלוגותרפיה עשוייה להבריא את האדם על ידי כך שהיא לא מניחה שראש מעייניו של האדם הוא להפיק עונג או למנוע כאב, אלא למצוא פשר בחייו.
אסיים אם אמירה הידוע: כדי לשנות את הסביבה צריך לשנות את עצמנו. לשנות את היחס שלנו ל"גורל" שאין לשנותו, את ההסתכלות שלנו על המאורעות שלנו בחיים.
ג'סיקה טברובסקי - מאמנת, מנחה קבוצות וסדנאות. נושאים נוספים שיכולים לענין אותך ופרטים נוספים באתר שלי: "דעות בעם"
